Poetry_Arfiley-Dikaon_Rise and Fall

Poetry_Arfiley-Dikaon_Rise and Fall:
 "
Rise and Fall 



 
מסכת שנייה – ערפילי דיכאון משוטטים חופשי
 

בריחה מידידים ותיקים בטיול לילה ארוך והנפילה הגדולה ביום שלאחריו
 


לפני הסערה, לפני השינה, לפני החלום

סערה מתרגשת ובאה עלי,
בא משהו ולוקח נתח משדיי.
כל פעם שאני מביט, הוזה לרגע קט –
זה בא בלי רחמים, נופל עלי.

כאן יושב לי, בעצם נודד
בנכר, בגלות של עצמי,
מנסה לא לראות, לא להבחין,
מנסה לשקוע באפלת עצמי.

אני כאן בגלות
הולך לי בדרך החטא המוסכם,
מרדד את נפשי לסמטאות אבן צרות –
זונות, שדיים והרבה דם.

מכתת דרכי, נודד בהסתר –
מין אבן מתגלגלת
ממש ללא  תוחלת
מתערבב בהמוני אדם,
נבלות אנוש, סמים ודם.

אני מכיר, יודע משכבר
את זו הדרך, הדרך לנכר:
לבעלת האוב, לאלופי שֵכָר,
אדע הדרך, בוסר בעטיה –
בעטיה של זו... האמת משכבר.

עם שחר, ואני עדיין משוטט,
מרטט בעיבורי עיר זרה,
עולָה לראשונה, בהיחבא,
דמותו של איש היין, דמותה שלה.

אני מרעיד, משקשק הקור ממנה איום
והיא עולה לפני ובורחת כסופה,
עורי חידודין חידודין ו...דום!
הכל חלף והיא... כלא היתה.

עם שחר, באורו של כוכב אחרון
תעלה דמותו של איש היין בחלום.
אני במיטה סרוחה של איזו זונה –
נמצא שאיני יכול לוותר, גם פה – במיטה.

סערה מתרגשת ובאה עלי
כל פעם שאני רואה חיזיון, רואה אותה,
דקירות סכין עכשיו... אז... בעצם – מתי?
אני מרגיש משהו, קורט מנוכחותה.

זרח לו יום חדש
לי האור – בריחה לשינה
ועם משהו מדמותה
ועם מאורעות של בית ולא נכר
אני שוקע לי בשינה
ללא בעלת אוב, ללא הזיות של קסם ובהלה,
עולָה לפניי, עולה ומתממשת דמותה.


חלק שני – חלום בתוך חלום  

פגע נבזה רדף אחריי –
כלב שחור כזה
הייתי עמוס לעייפה:
מסומם,
רדום,
כהה חושים, לא מורווה.

במנוסתי עלה אבק מרגלי,
רגבים לחים התבוצצו מלפני,
נעשיתי כבד בבריחתי
ופגע עלוב דולק בעקבותי
מין חיה מסומאת מעיני
מין כזו... חיה אפלה.

הייתי עמוס לעייפה:
משיכרון חושים,
מאובן ותלוש
במנוסתי החלתי למעוד
ואחרי כל צעד נוסף הרגשתי - - -
זה הסוף.

קורט אחרון של ערנות תוך כדי בהלה,
קורט אחרון של דם שתומצת לתוך מבחנה,
הזר, הנכרי, הגבר הזר,
האורח לעת שכר...
כולם חברו יחדיו להכחידני,
כולם נגנו על אותו המיתר.

עינוי,
ערפל,
סרבול וחרדה –
באפלת לבי, מנותק מהזמן
אני חש מסומם
עמוס אבני זמן לעייפה.

נתקלתי באבן
מעדתי ונפלתי,
מנסה לתפוס משהו...
כלום... על קוצים השתטחתי
מצאתי עצמי לבד פתאום,
רק רגע עבר ו... הכל דום.

שקט –
הס –
הכל בחשאי,
עורה נשר!
דום!
...מישהו נפל.

אני קם,
מתנדנד,
וזה מישהו אחר...
לא,
זה אני פה עומד.

קם...
מתנדנד,
כן... לא...
שחוח,
מרטט,
מרעיד באבריי,
כולי דואב.

מין שיכחון כזה,
קצוץ לי בריאותיי:
אין אוויר,
אין נשימה,
נפלתי שוב...
איפה?
אה... טוב, אדמה.

ונפלתי שוב...
איפה?
מין ערפל...
מתי?
פעם, בעבר.

צואה רותחת,
קיא מצומג,
חום משומר, תבשלה ומרקחת:
איזו מרקחת עשבים,
תבשלה תופחת,
בעלת אוב,
ואני בצד...
כספחת.

קול גדול,
הד מעומעם,
חמתו של אבי עולה...
לא להאמין... בסולם,
אלמוני עם מקטרת,
מעשן בשערי עולם עליון
קטורת לאלים
במדרגות לאיזשהו ישימון.

פגע נבזה
(מין חלום בתוך חלום),
כלב שוטה,
מסומא מעיניי,
אבל ממשי ואיום.

ושוב – עמוס לעייפה,
שטוף זיעה ורצוץ,
גיבוב מלים –
מין רצח ללא מטרה.
מי הקורבן?
מי לעולה??

קלסתר של שוטה –
כנראה גזרת הגורל:
"חוסה עלי!"
כך אמר, ונעלם.

פגע נבזה
(חלום בתוך חלום),
כלב שוטה
(עדיין אחריי)
דוחף,
סוחף,
מקריץ לי אסון.

(כחלום בתוך חלום
נכנס כמו דמון):
חרבות אהבתי –
עכשיו:
בעתה, פחד ומורא,
כזה חלל שמתהווה
על אחת כזו... שוטה.

שפוף,
כנוע,
כפוף רצוץ ושחוט,
בלי נוע...

זו היתה ריבה צעירה
חיה מטורפת
מלאה שדיים, ממש שמנה.
פעם אחת (ואני מתחיל לראות),
פעם אחת (ועכשיו אני שומע:)
יבבה ממושכת איומה,
צרחה קורעת לב
ואח"כ... פשוט דממה.

סוחף עצמי בזיכרון מחורבן
מדדה על רגל, רגל אחת.
זה אני שרואה שומע ועושה,
זה אני שהייתי פעם בשדה.

...מסרבת
בשארית כוחותיה נלחמת
תוקעת יתדות בסלעים
אינה רוצה למוש ממקומה
ורגליה באדמה בוטשת
מתחבטת,
מתפתלת...

מין יד גורל
כזו מתאכזרת
תקעה לה יד,
כאילו כאן רק מִשחק ב"תופסת".  

ועם שהיא...
פשוט אינה תופסת
כרעה מלא משקלה
על גבה
על מלוא אורך שדרתה...
נבעלת.

מכאן ואילך מראה מפחיד היה:
פניה מכסיפות
חיוורון של מת,
מתזזת באחרון פרפוריה,
מותזים קוצפים,
בזיעה של מאמץ מקציפים"
אלו... משמניה... שדיה.

עוד רגע,
תזזית רעדה,
חבטה אחרונה.
מלא הסיוט נתפס על פרצופה.


חלק שלישי ואחרון – סופה של הבריחה והנפילה הגדולה

עמוס לעייפה:
מסומם,
רדום
במנוסתי עלה אבק מרגליי,
רגבים לחים התבוצצו מלפניי,
החליקו מתחת לנעליי.

כבד בנסיגתי,
עמוס לשכרה,
מעולף חושים,
מאובן,
תלוש...
עד דממה.

במנוסתי החלתי למעוד
אחרי כל פסיעה נוספת
לא מאמין שעוד צעד יבוא.

טיפה אחרונה של ערנות מתוך בהלה,
מעט של דם שתומצת לתוך מבחנה,
הזר, הנכרי, המוזר,
האורח לעת שכר:
כולם חברו יחד להכחידני
כאן שם, בשום מקום
ועם רדת הלילה, שוב לי בצר.

נתקלתי באבן,
מעדתי ונפלתי.
מצאתי עצמי לבד
מוצץ לעצמי את שאריות הדם,
שאריות אדם,
את שאריות החיים של זה שחלם.
 
."