Poetry_Arfiley-Dikaon_Stan Daughter Dance

Poetry_Arfiley-Dikaon_Stan Daughter Dance:

 "
Stan Daughter Dance





מסכת שנייה – ערפילי דיכאון משוטטים חופשי


ריקוד בת שטן



הבטן נקרעת לי מכאבים,
סכינים חותכים לי את קירות המעיים,
כשאני יודע אני מרגיש –
אחרי הלילה הזה, אחרי שהוא עבר
כבר אין להיכן לברוח,
לא יבוא יותר שחר.

לעזאזל כמה שזה חותך,
כמו אש בבשר החי,
אני לא מסוגל להסתכל ולהביט,
אני לא מהין – אני עדיין חי,
זה חותך ודוקר וחותך ולא נפסק,
זה חומד לצון – בלי לצחוק – רק לבכות, די!!

זה השבוע השלישי (אולי השני אולי הרביעי...
אין לי לדעת, הזמן אבד לדעת... כבר מזמן),
שהמפלצות האלה חוזרות ולא עוזבות במנוחה,
כל לילה, בשינה וביקיצה.
הפעם הראשונה שהופיעו,
הופיעו איתךְ.

הפעם הראשונה שהופיעו,
ארבעה ימים או קצת יותר... אחרי שהלכתְ.
נכנסת באמצעיתו של אותו מעמד מפלצתי
לבושה בשמלה זנותית שערך אסוף בעורף, משוחרר לכל יתרת אורכו,
מתנופף באותה רוח קרה שיללה באוויר.
ואני רדפתי וגם ברחתי
והכיוון היחיד בו יכולתי לזהות עצמי נע היה... לתהום,
למטה, למטה, למטה... ולא היו קירות מסביב והיתה רק עלטה.

ואז התחלנו לטייל, לרחף למעלה למטה לצדדים ולכל הכיוונים,
בחדר מתרוצצים, במורד גולשים,
כי היינו בארמון של קרח
(כשהתעוררתי היתה לי הרגשה משונה –
כבר ראיתי אותו מתי-שהו איפה-שהו,
כי היו שם מפלצות מוכרות,
אבל זה לא משנה כרגע).

באחד החדרים כמעט נגעתי בך
ופתאום הופיעו, צצו מתוך סדקים ברצפת הקרח
גוויות של מטיילים צעירים,
והדבר היחיד שזיהה אותם היה – תרמיל,
והגוויות לא נתנו לי לעבור את המרחק הקצר בינינו.
ואת גלשת, החלקת לך במורד הצר
(משום מה לא היו שם מדרגות).

פסקו הכאבים, הדקירות מעומעמות,
תמיד כשאני מתחיל לכתוב זה צפוי לקרות.
הגוף מתקרר, הבשר ממש צונן והלב מאיט,
הדם גם הוא נספג באטיות, מרגיש נורא פריך
הסכינים עזבו, ברחו ממני לשעה קלה.

העיניים הגדולות של בת השטן חייכו עם פה פתוח
(ללמדך שפה פתוח בשילוב כזה חייב להיות – שמחה וקרבה),
אבל האישונים היו כל כך גדולים שלא היה שום כיוון,
עיניים בהו בחלל ולא יכולתי לתפוס מבטן.
הן היו כל כך גדולות ומסובבות... וקצת פוזלות
שעדת המפלצות שרחשה מסביב החלה דורשת בקולי קולות:
"עלי היא מביטה, ואולי עלי... ואולי עלי, ואולי עלי?!"

והיה שם מין כזה, ירוק אחד, בלי ראש,
והוא היה נורא מיני, מושך,
ואני חושב שהעיניים שלה ידעו את זה והעבירו לו,
והוא תפס אומץ והחל מתקרב,
מתקרב, קצר המרחק, כמעט נוגע.
ואת עדיין במקומך, בוהה לאף מקום.

ואיך שהוא שולח שתי זרועות ארוכות לעברה
(הן היו כה מפלצתיות, אך לא מגעילות
ובאמת באמת בוורידים בשרירים ובקווי מפרקים חטובות)
לתפוס את שדיה הלבנות –
נהיו אישוניה לשתי נקודות קטנות מרוכזות ומכוערות,
ששלחו שתי קרני חום שהמסו את מורד הקרח התלול.
והמפלץ חסר הראש הזדעזע במקום עומדו,
נראה כאילו נופל,
מנסה להתייצב חזרה,
ואז, אז באה הנפילה הגדולה,
ולא ראיתי אותו יותר.

באותו לילה ראשון, שבאו המפלצות עלי,
כבר הייתי לבד לבד.
וזה רק ארבעה ימים או שבוע אחרי שהלכת.
וכשהבוקר בא הרגתי את האחרת, המתוקה,
למרות שעד עתה (ולא חזרתי בי ממעשה ההריגה)
אני נמצא בחברה מעניינת אבל נורא לא טובה:
מפלצות ירוקות וריקודים של בת שטן.

ואני נזכר שוב באחד הסיוטים הראשונים,
שהרחיקו מעלי את הקירות והאדמה
ותחושת חוסר המשקל ואי התמצאות היו בי
וקמתי (וזה היה חלום בהקיץ וכך זכרתי אותו)
ככה... כאילו באמצע החלום,
ולמרות שהייתי ישוב, נוגע במיטתי החמה,
אני חש עוד זמן ארוך ולאחר מכן –
מרחף, חסר הכרה וסחרחורת איומה.

יש חלום, וזהו ריקוד בת שטן
ואני אוהב אותו, אוהב כל הזמן,
ואני אוהב אותו נורא
כי את מככבת בו, מככבת לבד.
ואת גם מטריפה בבשרנותך
ובכלל לא שמימית,
עד שאני לוהט בגופך
ולופת... כן... מה אפשר לעשות – רק כרית
אני רואה שמלה מתנפנפת, זורקת התגרויות לחלל,
אני רואה שמלה זנותית, סימן לעריה אבל הרבה יותר מעירום,
ואני רוצה לחוש בחום המדבק הזה
שקורן מתוך הירכיים הלבנות כשיש
ואני מטורף עד לעלבון חושים
ואני רץ אלייך עם הראש מורכן, ממש כתיש.

עינייך, שדייך, בשרנותך השופעת
משחקים בריקוד כחלקים נפרדים,
בטנך רועדת מפרכסת קדימה ואחורה
ירכייך העליונות וגם התחתונות, פיות רעבים.
ואני הלום בהרגשת אמוק,
כשאני מתמקד בתנועת ירכייך,
ואני חש בגלי בטנך
ואני כבר בדרך אלייך –
ואני קורע לי ביד אחת את הבד הירוק הזה
ואוכל בפה מלא ריר זאבים
אוכל ואוכל את כל שיש בפנים.
וזה כ"כ מריח
וזה כ"כ סוחף,
שאני מריע –
מריע לזנותך.

חצוצרות, תרועתן מייללת בחשכה –
תרועה שחדותה מתעמעמת בהיכנסי לקרבך.
בהיכנסי לקרביים
בשתותי את דמך.
ואני כ"כ מלא את הסירחון החייתי הזה
שאתחיל פה לפרוק עצמי על כרית דווי,
ואני כ"כ מסריח את זה
שאתחיל פה לעשות ביד.

וזה מריח, שאני יוצא מדעתי ממש
מפשק בשתי זרועות,
שקיבלו עכשיו כוח אימים
את חלקת הבשר המרטטת הזו,
קורע ורידים ונימים.
ופתאום, במקום אותו מיץ שזכרתי מימים ימימה
נוטף, שוטף אותי דמה השחור, דמה של הנסיכה,
ואני עכשיו חיה שהריחה, שהריחה וידעה
ואני עכשיו זאב,
שברגע זה גופי שלי נע לבד בודד,
דופק בקצב הלב.

ואני כ"כ חייתי
שגופי שלי, גופי כוחי,
נע לבד, שוטף וזורם
חורץ קורע, דוחף לוחם
על אותו פתח שחור, דלת לחה
על אותו פתח מיתמם, מדמם.

ואז כמו תמיד
חותכת את האוויר זעקה פראית
ואני פשוט נופל עוטף אותך
את נעלמת מרחפת פלאית,
נעלמת העלטה ושוב חוזרת.

ובפעם הראשונה מתחילות העיניים לשקף מעשה
לראשונה משקפות עינייך השתתפות זדון,
וכשהן חיות הכל סביבי חי
ואנחנו שוב גוף אחד מצחין
זמן ארוך כמו נצח אבל מישהו בא ומכריז: "די!".

ואני מתעורר ומגלה מיטה רטובה
ובא הבוקר ואני מגלה כתמים שסרחה,
ואני כ"כ אוהב אותך בת שטן
ואני לבד, ואני פתאום כל כך קטן.
וכשאני נזכר כלאחר מאות שנים ודורות,
נזכר בעדת הפראיים והמפלצות
אני רוצה להצטרף,
ויודע, בוכה ולא משלים:
"אי אפשר, אני לא יכול".

ועד שהסיוטים הללו יעברו... ילכו
וגם הכאבים יחלפו,
ועד שהחתכים יתרפאו (ואולי לא)
אני ממשיך לכתוב, לחלום ולקוות.

ופתאום, בלי כל הזהרה, כאילו ולא קרה הסוף הטוב
ולא נותר, ולא כלום לקוות,
פתאום בחטף וחזק כמקודם
סכין, כאב, דקירה ואוטם.
לעזאזל כמה שזה חותך,
כמו אש בבשר החי,
אני לא מסוגל להסתכל להביט,
אני לא מבין – אני עדיין חי,
זה חותך ודוקר ולא נפסק,
זה חומד לצון – בלי לצחוק – רק לבכות,
די!!!.


"