!SH-025_Poetry_Arfiley-Dikaon – Depresia-Fog-Clouds_Run-Free � Mishkah !SH-LuCiFaeR ARTS

!SH-025_Poetry_Arfiley-Dikaon – Depresia-Fog-Clouds_Run-Free � Mishkah !SH-LuCiFaeR ARTS

!SH-025_POETRY_ARFILEY-DIKAON – DEPRESIA-FOG-CLOUDS_RUN-FREE

Posted by Mishkah !SH LuCiFaeR on November 6, 2010 · Leave a Comment (Edit)

!SH-025_Poetry_Arfiley-Dikaon – Depresia-Fog-Clouds_Run-Free.

Arfiley-Dikaon Meshotetim-Hofshi

[Depresia-Fog-Clouds Run-Free]

Book-00 - Cretions

Documents

---

* Poetry

* Arfiley-Dikaon Meshotetim-Hofshi

Direct Donloads

Poetry_Arfiley-Dikaon_Meshotetim-Hofshi_[Depresia-Fog-Clouds_Run-Free].pdf

---

Music

---

Direct Downloads

ערפילי דיכאון משוטטים חופשי

מתוך ייאוש

של ייצור שנזרק לכל הכיוונים

וללא כל התייחסות,

בין מאבקי כוח בלתי פוסקים

לא רגישים ולא מרגישים

ובהזדהות עמוקה עם אחיי הדומים לי

(שכמוהם רבים רבים בינינו)

נותרה לי תקווה קטנה

אישה קטנה, חיה עלובה אחת

וממנה אני מוצץ את לשד קיומי גאוותי.

לתקווה זו אני מקדיש

את יצירת כפיי.

לייצור היחיד

שבסביבתו הקרובה ביותר

חשתי באופל עוטפני

ושרק בעטיו

יכולתי לחוש באור המקומץ

שחדר למרות הכל

מסכת ראשונה – חשיפה עצמית באי-בודד

לבד

כשאני לבד,

אני המחונן שבכותבים.

התהילה תחוס על חסרי מזל,

תברכם בעודם צעירים,

לבל יתאבדו.

כשאני אטום,

אני יורה חצים במאהביי.

חנפנים יתגודדו סביב אורו של מוצלח היום –

נצל יומך שפל,

העתיד לא יזכרך אפילו במילה.

כשאני חתום, מיותם, עם עצמי,

אני שודד נשמות שהקריבו עצמן למעני.

חפשו לכם מקום אחר יפי מילים!

חזרו לאמכם היורקת את המתוק שבשקרים למענכם!

כי כשיבוא יומי –

זה כבר לא יהיה חשוב,

כי כשיבוא יומי –

מי כבר יידע?!

כי כשיבוא יומי –

נשמתי תאכל את הלב לבדה

יציר כפיה של הבריחה לשום מקום

אני יציר כפיה של הבריחה לשום מקום,

היכולה את לתאר אותי?

אני לא קל רגליים.

אני חלום מחשבותיה של הנסיגה לשום מקום,

היכולה את לתאר אותי?

כבדתי מלרחף.

אני טרף רעבונו של ריקבון-פגר לנשר לא-תום,

היכולה את לתאר אותי?

מסריח מכדי להריח.

אני חזיון בדידות של גלמוד כלום – נכון,

היכולה את לחוש בקרבתי?

קטונתי מלהיראות.

יציר כפיה של הבריחה,

חלום מחשבותיה של הנסיגה,

טרף רעבונו של ריקבון פגר-נשר,

חזיון בדידותו של גלמוד.

לא קל רגליים

וכבדתי מלרחף,

מסריח מכדי להריח

וקטונתי מלהיראות.

היכולה את לתארני?

היכולה את לחוש בקרבתי?

אני יציר כפיה של הבריחה לשום מקום,

חלום שווא במחשבות נסיגה לאין מקום.

זה לא סביר,

לא נשמע ברור והגיוני לכם,

אני יודע.

אבל כשאני עושה משהו, קשה לי להרגיש ולדעת,

כשאני חושב, חולם על כלום

מתפלסף עם עצמי תוהה על מאום

דווקא אז אני מרגיש משהו.

ואתם יודעים – זה כלום

זר אבוד

כוח תפל –

כמו ילד רץ,

נופל, קם, נופל שוב… קם ולא בוכה.

חשיבה רדודה –

נשמה של כלב נרדף,

בורח, נס על נפשו, רגלו פצועה… לא בוכה.

זר אבוד

נכר גלויה

אמא מרוחקת

אבא שהוא כתם שחור

והכל כל כך סתום מתהום גלויה הפעורה תחתי.

אני…

זר אבוד בנכר גלויה –

לאמא מרוחקת,

לאבא שהוא כתם שחור,

במקום כל כך סתום –

בתהום שהיא בעצם… כלום

תמיד אשם

בכל רגע, בכל מקום –

תמיד אשם.

בכל הזדמנות, בכל פגישה –

רגשות אשמה.

לפניו של אחד שקשור אליך באהבה –

רגשות אשמה.

לפני האוטובוס, בתוך מעגל החוגגים –

האחרים לא אשמים.

לפני שתבקש משהו,

לפני שתקבל את שמגיע לך,

לפני שתיקח מה ששלך…

כרגיל – רגשי אשמה.

כשתוציא מילה מיותרת,

לפני שתגיד את שחשבת,

לפני שתחשוב לומר מה שלא נראה לך…

רגשות אשמה.

תמיד אשם

מכור לרגע שיבוא, תבוא עלי שינה כבדה

חזקה עלי שאני טועה –

אני מוכן למכור את אמי בפרוטה,

חזקה עלי תאוות שיגיונות זו –

אני מוכן למכור את אבי הגוסס בזריקת מרפא,

חזקה עלי תמונת שיכרון אחת.

מכור לרגע שיבוא,

מכור למתנת שיכרון,

מכור לשקר משכיח.

חזקה ממני הקלות המשחררת –

אני מכור למשחקי הסמים,

חזקה כמותי טיפשותם של עורבים –

אני מכור לטיפשותן של כמה וכמה חיות,

חזקה עלי שאמות בקרוב.

ריצה בשבילי, כמוה כאיבוד זמן –

אני תלוי על פירות יבשים,

ריצה זו, אני כמהה, תביאני לחוף מבטחים,

אני תלוי בשאננות קרובי אנוש.

ריצה זו – למה לי?

עינויים פרי דמיוני במושחת הסבירו לי פנים בבוקר שלאחר חלום,

אני למכור את אמי בפרוטה.

עינויים לחזור אלייך, שלי לא יבואו שוב, אני שחור – ידעתְ.

אני למכור זריקת המרפא לאבי הגוסס,

עינויים משכרים עולים בזול, נכון?

מכור לרגע שיבוא,

מכור למתנת שיכרון,

מכור לשקר משכיח.

תבוא עלי שינה כבדה, קלת רגליים,

אַת אמונה עלי, חזקה כשיכרון סוסיו של אבי הגוסס.
מבולבל, מפורק ומשתולל

עם מחשבות שמנסות לגעת במחר

מחשבותיי מתעתעות בי עכשיו

העכשיו הזה עומד כנראה להימשך זמן לא קצר.

זרמי דם מתפוצצים בי תדיר,

רוח פרצים חודרת בעד החור בקיר.

מחשבותיי רצות ומנסות לגעת במחר,

העכשיו הזה עומד כנראה להימשך זמן לא קצר.

חזיונות אדומים, סגולים ושחורים – סגריר לי תדיר,

כפור של כאב, אני מעשן, אני לא חש – זה סביר.

התגלגלויות רעמים מדרדרים ומתפוצצים,

צְלמים שקופים ואין דמויות, ערפילים משחקים.

מחשבות, תעתועים, חזיונות שעשועים –

מנסים לגעת, לטרוף, רצים, בורחים.

מחשבותיי מתעתעות בי עכשיו,

העכשיו הזה עומד כנראה להימשך זמן לא קצר.

חלומות, מראות מוזיקליים – פינקפלויד, ג’נסיס ומוריסון המנוח,

אני נופל למעלה, נכנס למאורה קוֹנוּסית ומנסה לשכוח,

גופי רץ קדימה (למעלה? למטה?) אבריי מתפוקקים נכאב, רצים למחר

העכשיו הזה עומד כנראה להימשך עוד ועוד והזמן הזה הוא כלל לא קצר.

מחשבותיי מנסות ליצור סיפור

הרהורים של היגיון (כך נדמה לי) מנסים ליצור השתלשלות מאורעות,

דרך העבר צריך ליפול הפור.

נצנוצים חסרי יציבות מוצצים את לשד מוחי, זהו עצב המאורעות,

מחשבותיי מנסות ליצור תמונה,

העכשיו הזה נמשך והאכזבה שלמה.

אין סיפור, אין יצירה,

רק ציור מבולבל, מין כזו תמונה.

אני שוכח, שוכב מקולקל

טורח הרבה עם עצמי – “למה” ו”אבל”,

כלום לא יוצא כמו שצריך –

לא נוגע, לא מושלם, ללא מסגרת ונורא פריך.
קול אילם

מין כזו נוצה שלוחה

להרבה כיוונים… בחלל האוויר,

מין כזו ברייה ללא מטרה

מתעופפת לה ברוח סערה.

זה יום בטוח של מורל ירוד

(ואם תחשוב מעט בשקט

תאמר לעצמך: “גם של גזרה”).

אני שוכח הכל

ואני זה כבר לא אני

אתם משכיחים לי

ואתם מקליטים לי הכל:

מדינה, שופטים, מורים, תחרות וריצה,

ניצוצות ובוהק עצמו שיכפו עליך… קידמה –

רבותי, אני שוכח הכל!

עליתי למערכת הבחירות בשמים

ראיתי דקורציה מסובכת של נשמות דהויות,

מין כזו תרכובת מוחמצת של דגים מתים במים מלוחים

החלטתי שוב לשכוח הכל

ושם בין כל אותן נשמות דהויות

אני עוד התאבדות לא גמורה –

אני עוד רצון לא מסופק.

ממעמקי השפיות המקרית והאקראית עלה ובא קול אילם:

“אני נכנע, רבותי”.

מסכת שנייה – ערפילי דיכאון משוטטים חופשי

מישהו צד ארנבת

מישהו צד ארנבת…

ואני הייתי אז ילד

לא הבנתי דבר,

נתנו לי להרגיש.

דוב מרוגז עם קנים יורקי אש,

ארנבת סוּנוורה, נעמדה על מקומה ונורתה למוות.

את הלבן שבעורות הפשיטו עם בוא הלילה,

את הבשר המתוק אכלו עם בוקר.

בא הצהריים והם סיפרו סיפור,

הדוב צחק ושתה לשכרה.

מישהו צד ארנבת…

ואני שהייתי ילד

לא הבנתי דבר.

הרגשתי משהו…

ובכיתי לי.

גזרה

כמו גדילת סרטן בגוף החי…

כך לפעמים הרגשה של גזרת שטן.

“היי, מישהו נפל ומת”

קרא קול מתוך הקהל ברחוב.

“היי, משהו קרה”

קרא קול היסטרי מתוך החשכה.

“עיתונים של היום, עיתונים של אתמול…”

כך קול נדוש של יום אחר יום.

“עיתונים של היום – רצח בהיכל…”

כך קול קורא בסמטת הרחוב.

“אדם זקן, ערירי, נפל ומת”

(הוא לא השאיר פתק או צוואה)

כך נכתב בעיתון.

“אזרחים של כבוד, אנשים של תקווה… האזינו האזינו!”

כך קרא קול כרוז, כך קרא קול מחושב.

“תחרות הגמר היא לכם עונד, כסף, יין, נשים… משכבר…”

כך קרא קול מכובד, הכריז בשאון מה שחשב.

“הזמן עובר, הירגעו עכשיו…”

כך נלחש לאוזנו של תחנוק מפיו של זקן שגסס ומת.

במסעדה בפינה, זו של חמישה כוכבים

מלצרים לבנים, פיות סתומים,

אין שומעים את הזבוב מפח הזבל,

רק חריקת הנעליים של איזה גבר.

קולות לעיסה בפיות סגורים,

קולות של נימוס ומפיות נפרשות,

דממה של עיניים עם הר – - – בה משמעות,

דממה של אוכלים בפיות סגורים –

דממה של טורפים ולא משאירים.

כאן יש חשבון על הצלחת,

ואת החשבון עם עצמם…

נו… את זה הם פשוט “שוכחים מדעת”.

“בחור צעיר, 82′ הולכת להרוס אותנו עד היסוד…”

התריס קול זקן, אותה השכונה – שני דורות.

“בחור צעיר, אתה נראה בדיוק כמו שאתה אוכל…

המשך לאכול!”

“אדם זקן, 82′ הולכת איתנו יד ביד…”

חתף קול צעיר, אותו הרחוב, אותו הבית בדיוק.

“אדם זקן, אתה נראה בדיוק כמו שאתה לבוש…

הגיע הזמן שתתלבש היטב!”

“אתה יודע מה אתה שווה, כלום אתה תורם”

כך צרח זקן ברחוב.

“תתבייש לך, אתה משעמם וחוץ מזה: לך לעזאזל!”

כך חצף קול צעיר בחצי הפניית ראש… והוא כבר נעלם.

המולת רוקדים מהקומה השנייה

“בוא ורקוד איתי קצין נחמד”.

צלילי מוזיקה עם הרבה קצב להרקדה

“בוא ועלה אלי לחדר, לובש מדים יפהפה שלי”

מסכת פניו של הקצין, צבעוני במדיו

נראתה משונה, שמא מוזרה, סדוקה במעט.

“אוו, כמה שאתה מטריף…!”

כך אמרה, רקדה עוד ריקוד

ואז השאירה אותו לבד, בדד, ממש על הסף…

עומדת לה גברת שמנה ומפורכסת

עומדת לה שם בפינה, בפתח לסון.

“בוא אלי אשמדאי זקן”

כך בקול מחוצף קמעא והרבה כאב.

“אני יודע מה שאני, בי אל תעלבי!”

כך בנהמה רועדת, גמד זקן עמד ותהה,

“אני יודע מה רצוני,

כמה לשלם לך, זקנתי זונתי?”

וכך, כל יצור עם צרותיו שלו

על גבם כאב של עולם ומלואו

הם לרגע קט אחד –

גוף שמח עולץ, עליז ואפילו יפה

כמו תינוק שנולד… תמים –

בכלל לא מהעולם הזה

.

ריקוד בת שטן

הבטן נקרעת לי מכאבים,

סכינים חותכים לי את קירות המעיים,

כשאני יודע אני מרגיש –

אחרי הלילה הזה, אחרי שהוא עבר

כבר אין להיכן לברוח,

לא יבוא יותר שחר.

לעזאזל כמה שזה חותך,

כמו אש בבשר החי,

אני לא מסוגל להסתכל ולהביט,

אני לא מהין – אני עדיין חי,

זה חותך ודוקר וחותך ולא נפסק,

זה חומד לצון – בלי לצחוק – רק לבכות, די!!

זה השבוע השלישי (אולי השני אולי הרביעי…

אין לי לדעת, הזמן אבד לדעת… כבר מזמן),

שהמפלצות האלה חוזרות ולא עוזבות במנוחה,

כל לילה, בשינה וביקיצה.

הפעם הראשונה שהופיעו,

הופיעו איתךְ.

הפעם הראשונה שהופיעו,

ארבעה ימים או קצת יותר… אחרי שהלכתְ.

נכנסת באמצעיתו של אותו מעמד מפלצתי

לבושה בשמלה זנותית שערך אסוף בעורף, משוחרר לכל יתרת אורכו,

מתנופף באותה רוח קרה שיללה באוויר.

ואני רדפתי וגם ברחתי

והכיוון היחיד בו יכולתי לזהות עצמי נע היה… לתהום,

למטה, למטה, למטה… ולא היו קירות מסביב והיתה רק עלטה.

ואז התחלנו לטייל, לרחף למעלה למטה לצדדים ולכל הכיוונים,

בחדר מתרוצצים, במורד גולשים,

כי היינו בארמון של קרח

(כשהתעוררתי היתה לי הרגשה משונה –

כבר ראיתי אותו מתי-שהו איפה-שהו,

כי היו שם מפלצות מוכרות,

אבל זה לא משנה כרגע).

באחד החדרים כמעט נגעתי בך

ופתאום הופיעו, צצו מתוך סדקים ברצפת הקרח

גוויות של מטיילים צעירים,

והדבר היחיד שזיהה אותם היה – תרמיל,

והגוויות לא נתנו לי לעבור את המרחק הקצר בינינו.

ואת גלשת, החלקת לך במורד הצר

(משום מה לא היו שם מדרגות).

פסקו הכאבים, הדקירות מעומעמות,

תמיד כשאני מתחיל לכתוב זה צפוי לקרות.

הגוף מתקרר, הבשר ממש צונן והלב מאיט,

הדם גם הוא נספג באטיות, מרגיש נורא פריך

הסכינים עזבו, ברחו ממני לשעה קלה.

העיניים הגדולות של בת השטן חייכו עם פה פתוח

(ללמדך שפה פתוח בשילוב כזה חייב להיות – שמחה וקרבה),

אבל האישונים היו כל כך גדולים שלא היה שום כיוון,

עיניים בהו בחלל ולא יכולתי לתפוס מבטן.

הן היו כל כך גדולות ומסובבות… וקצת פוזלות

שעדת המפלצות שרחשה מסביב החלה דורשת בקולי קולות:

“עלי היא מביטה, ואולי עלי… ואולי עלי, ואולי עלי?!”

והיה שם מין כזה, ירוק אחד, בלי ראש,

והוא היה נורא מיני, מושך,

ואני חושב שהעיניים שלה ידעו את זה והעבירו לו,

והוא תפס אומץ והחל מתקרב,

מתקרב, קצר המרחק, כמעט נוגע.

ואת עדיין במקומך, בוהה לאף מקום.

ואיך שהוא שולח שתי זרועות ארוכות לעברה

(הן היו כה מפלצתיות, אך לא מגעילות

ובאמת באמת בוורידים בשרירים ובקווי מפרקים חטובות)

לתפוס את שדיה הלבנות –

נהיו אישוניה לשתי נקודות קטנות מרוכזות ומכוערות,

ששלחו שתי קרני חום שהמסו את מורד הקרח התלול.

והמפלץ חסר הראש הזדעזע במקום עומדו,

נראה כאילו נופל,

מנסה להתייצב חזרה,

ואז, אז באה הנפילה הגדולה,

ולא ראיתי אותו יותר.

באותו לילה ראשון, שבאו המפלצות עלי,

כבר הייתי לבד לבד.

וזה רק ארבעה ימים או שבוע אחרי שהלכת.

וכשהבוקר בא הרגתי את האחרת, המתוקה,

למרות שעד עתה (ולא חזרתי בי ממעשה ההריגה)

אני נמצא בחברה מעניינת אבל נורא לא טובה:

מפלצות ירוקות וריקודים של בת שטן.

ואני נזכר שוב באחד הסיוטים הראשונים,

שהרחיקו מעלי את הקירות והאדמה

ותחושת חוסר המשקל ואי התמצאות היו בי

וקמתי (וזה היה חלום בהקיץ וכך זכרתי אותו)

ככה… כאילו באמצע החלום,

ולמרות שהייתי ישוב, נוגע במיטתי החמה,

אני חש עוד זמן ארוך ולאחר מכן –

מרחף, חסר הכרה וסחרחורת איומה.

יש חלום, וזהו ריקוד בת שטן

ואני אוהב אותו, אוהב כל הזמן,

ואני אוהב אותו נורא

כי את מככבת בו, מככבת לבד.

ואת גם מטריפה בבשרנותך

ובכלל לא שמימית,

עד שאני לוהט בגופך

ולופת… כן… מה אפשר לעשות – רק כרית

אני רואה שמלה מתנפנפת, זורקת התגרויות לחלל,

אני רואה שמלה זנותית, סימן לעריה אבל הרבה יותר מעירום,

ואני רוצה לחוש בחום המדבק הזה

שקורן מתוך הירכיים הלבנות כשיש

ואני מטורף עד לעלבון חושים

ואני רץ אלייך עם הראש מורכן, ממש כתיש.

עינייך, שדייך, בשרנותך השופעת

משחקים בריקוד כחלקים נפרדים,

בטנך רועדת מפרכסת קדימה ואחורה

ירכייך העליונות וגם התחתונות, פיות רעבים.

ואני הלום בהרגשת אמוק,

כשאני מתמקד בתנועת ירכייך,

ואני חש בגלי בטנך

ואני כבר בדרך אלייך –

ואני קורע לי ביד אחת את הבד הירוק הזה

ואוכל בפה מלא ריר זאבים

אוכל ואוכל את כל שיש בפנים.

וזה כ”כ מריח

וזה כ”כ סוחף,

שאני מריע –

מריע לזנותך.

חצוצרות, תרועתן מייללת בחשכה –

תרועה שחדותה מתעמעמת בהיכנסי לקרבך.

בהיכנסי לקרביים

בשתותי את דמך.

ואני כ”כ מלא את הסירחון החייתי הזה

שאתחיל פה לפרוק עצמי על כרית דווי,

ואני כ”כ מסריח את זה

שאתחיל פה לעשות ביד.

וזה מריח, שאני יוצא מדעתי ממש

מפשק בשתי זרועות,

שקיבלו עכשיו כוח אימים

את חלקת הבשר המרטטת הזו,

קורע ורידים ונימים.

ופתאום, במקום אותו מיץ שזכרתי מימים ימימה

נוטף, שוטף אותי דמה השחור, דמה של הנסיכה,

ואני עכשיו חיה שהריחה, שהריחה וידעה

ואני עכשיו זאב,

שברגע זה גופי שלי נע לבד בודד,

דופק בקצב הלב.

ואני כ”כ חייתי

שגופי שלי, גופי כוחי,

נע לבד, שוטף וזורם

חורץ קורע, דוחף לוחם

על אותו פתח שחור, דלת לחה

על אותו פתח מיתמם, מדמם.

ואז כמו תמיד

חותכת את האוויר זעקה פראית

ואני פשוט נופל עוטף אותך

את נעלמת מרחפת פלאית,

נעלמת העלטה ושוב חוזרת.

ובפעם הראשונה מתחילות העיניים לשקף מעשה

לראשונה משקפות עינייך השתתפות זדון,

וכשהן חיות הכל סביבי חי

ואנחנו שוב גוף אחד מצחין

זמן ארוך כמו נצח אבל מישהו בא ומכריז: “די!”.

ואני מתעורר ומגלה מיטה רטובה

ובא הבוקר ואני מגלה כתמים שסרחה,

ואני כ”כ אוהב אותך בת שטן

ואני לבד, ואני פתאום כל כך קטן.

וכשאני נזכר כלאחר מאות שנים ודורות,

נזכר בעדת הפראיים והמפלצות

אני רוצה להצטרף,

ויודע, בוכה ולא משלים:

“אי אפשר, אני לא יכול”.

ועד שהסיוטים הללו יעברו… ילכו

וגם הכאבים יחלפו,

ועד שהחתכים יתרפאו (ואולי לא)

אני ממשיך לכתוב, לחלום ולקוות.

ופתאום, בלי כל הזהרה, כאילו ולא קרה הסוף הטוב

ולא נותר, ולא כלום לקוות,

פתאום בחטף וחזק כמקודם

סכין, כאב, דקירה ואוטם.

לעזאזל כמה שזה חותך,

כמו אש בבשר החי,

אני לא מסוגל להסתכל להביט,

אני לא מבין – אני עדיין חי,

זה חותך ודוקר ולא נפסק,

זה חומד לצון – בלי לצחוק – רק לבכות,

די!!!

סיפור קיטוריהם של צמד קשיש דפוק, עצוב ונורא עלוב

אפשר שרק שוטה יחוש

כמה טוב להימצא באותה עצבות,

יש לי עצבות של צלילים מינוריים

וזעקה יללה מתוך החשכה.

דלת נפתחת בחשכה,

קרן אור ירח מלא פולחת את אפלת החדר.

שוטה עלוב אני,

את ידידי הרגתי בשקריי.

אני לעצמי רֵעַ רַע,

וזה הכל.

רק בציפייה תמידית

לאותם צלילים מינוריים

ואנקות זאבים

בלילות ירח.

דלת נפתחת בחשכה,

קרן אור ירח מלא פולחת את אפלת חדרי.

עם הקרן, עם האור

נכנס לחדרי ידידי הזקן האפור,

זאב נאנק בחרדה:

שלום ידיד של כאב ואנקה.

שוטה –

תן לנו קצת אהבה

תן עניין,

אנחנו לא אוהבים את הָרַע לבדו.

ואני שכתבתי רע מרוכז,

אגרופים קמוצים מכוונים שאימו הישר בפרצוף

ואני שסירבתי ללכת עקיפות

שוטה – נפגעתי עד עמקי נשמתי.

אז מתתי לתוך עצמי,

עכשיו

איני אלא משמיע מילים של כתובים

כתובים מלאי שטות לעצמי

אני שוטה שאהבה עצמיותי

את ידידיי הרגתי בשקריי

אני לעצמי רֵעַ רַע,

וזה הכל.

דלת נפתחה אז בחשכה שנפלה עלי,

קרן אור ירח מלא פילחה את אפלת חדרי.

עם הקרן עם האור

נכנס אז לחדרי ידידי הזקן והאפור

זאב נאנק בחרדה,

ואני שהייתי על סף הייאוש בכיתי משמחה.

נאנח בחרדת דאגה הזאב:

“שלום, ידיד של כאב”.

עכשיו אני זקוק לך, זאבי,

בוא, קרב אלי מן האפלה,

הגיטרה לידי, גם יללתך לי,

בוא ונפצח ביללות כאבים בחשכה.

בוא ונמות לנו

בצליל מינורי ארוך וצרוד.

ידידים של שטות מדברים גבוהה.

ברקע ירח מלא… לא כל כך ידידותי,

זה רוצה לגלות סודותינו,

באורו הבהיר מדי… אנחנו שוטים.

נראה שאין אוהבים אותנו כלל…

אבל היו ימים שרצינו קרבתם… לא כך ידידי?!

שמע –

אתמול בלילה חלמתי על בית חולים,

חולה…

ואני נרפאתי בהרבה כאב,

ולא טוב היה לי הכאב ההוא –

כאב של נשמה ורוח

כאב של חכמים, אנשי רוח ועושי חסדים.

שמע –

אני רוצה רק סכינים וניבים,

שיניים והרבה דם,

הלא אתה מבין!

רק להרגיש…

משהו כמו פרווה מצומררת

ואולי גם גללי זאבים?!

שמע, שוטה –

ידעת פעם שדות ציד,

קח אותי רק פעם,

קח אותי לפני שגם אתה הולך לך לאיבוד,

אנא אפרורי מכוער שלי –

הרבה דם ואוכל

רַע לי רֵעַ שלי!

שוטים עלובים אנו

את ידידינו הרחקנו בשתיקה של מבינים,

אנחנו לעצמנו

וזה הכל –

ברע לנו,

כך טוב לשעה קלה… לפני שמתים

לפני ש…

אולי…

ואנחנו כבר שתויים.

כבי את האור ילדתי

חלומות מוזרים

והם באים להשחיתני, זאבי שלי.

קולות זרים,

והם באים עלינו לכלותנו, דוב שלי.

יללה ארוכה,

באה וחותכת, מנסרת את שלוות נפשותינו, ילדתי שלי.

יבבה צרודה,

זו שבאה וניסתה לקרוא לי אתמול בקול עוגב,

אני שומע זרים מקירות חדרי

באים ומטפסים על הנברשת, על המנורה,

כבי את האור ילדתי

אני לבדי לבדי לבדי.

נאקת שיר מינורי

מזייפת, כ”כ מוזרה לי עכשיו,

אני שומע צריחת עטלף –

כבי את האור!

הנה היא באה, מנסה שוב להתקרב אלי –

טרוף אותה, זאבי!

אולי זה אני במראה –

אבל מי הם הזרים הללו?

קולות שבר באים ועולים מגבי –

אוו אלי… אתם?!?

כבי את האור ילדתי

הם שברו את הכלים והלכו, הדם כבר זב.

הם קרבים ובאים,

אני חוכך בדעתי

והם קרבים ובאים,

קראי לי עוד פעם ילדה אפורה!

כ”כ קרוב אלייך

אבל מה לאלו לאלו פה…?!?

ואני כ”כ קרוב אלייך

אני שוכח את עצמי

קראי לי עוד פעם ילדה, הרבה הרבה…

ואני כבר שוקע לי

ואני כבר נשכח לעצמי

אני כבר שוקע לי

קראי לי

חבקי את גופי

עטפי אותי

חתכי אותי ילדתי שלי!

קולות מוכרים

אמרו לי פעם, והם עדיין חוזרים…

קוראים לי:

“רואה אותך… בוכה”.

קולות מוכרים

חשקו בי, והם עוגבים עלי שוב.

ביתךֽ הכחול

זיכרון שנדחף בשאון גדול

מובל מושפל במסתוריות שתיקתך,

ביתך הכחול

נדחף אלייך,

דברי אלי עוד ילדתי הקטנה סתורת תלתלי פרא.

חוזרים גם הם

חוזרים אלי כקולות הים העצבני הזה,

וכשחריקות ספינות על משברי מוות

עם שוטי עבדים חברו,

כ”כ קרובה את אלי –

אני רואה אותך שולחת יד ילדתי.

ואני כ”כ קרוב עכשיו

ואני כ”כ רחוק,

מה אני עושה פה ילדתי?

אני במלכות הכפור,

חלומות מוזרים…

והם באים להשחיתני.

והם קרבים ובאים,

אני חוכך בדעתי

והם קרבים ובאים –

קראי לי עוד פעם ילדה אפורה,

כ”כ קרוב אלייך

אבל מה לאלו פה…?!?

ואני כ”כ קרוב אלייך

אני שוכח את עצמי

קראי לי עוד פעם ילדה, הרבה הרבה

ואני כבר שוקע לי

ואני כבר נשכח לעצמי.

אני שונא את האור, מסנוור אותי,

כבי אותו, כבי את האור ילדתי.

שיר תהילה לזאבים שלי

הזאבים שוב חוזרים אלי

בצליל מינורי,

בקול סתום של סתיו אתמול

חורץ בגזעו של עץ רדום.

דמי ימיו הקצרים של כלבי

קוראים לי מחשרת אגם טרם סערה,

השקט שאפף אותי לא מובן

והזאבים שוב חוזרים אלי.

ברעד מינורי של גיטרה סתומה

עולים בעלטה גם דבריו של חכם אתמול,

עולים ומציירים את שראיתי כבר מזמן

בדמותם של אהוביי הפראיים שחזרו אלי כבתחילה.

אתמול אמר החכם, במילים של בעל ניסיון דיבר,

בנאקת כאב של אחרי הצלה,

של טרף שיצא בנס משיניו של נמר צעיר

(למזלו של הטרף היה הנמר שאפתן אבל חסר ניסיון).

והוא אמר:

רק האדם וחיתו המבויתת,

רק האדם ומאולפיו מעולפיו

רק הם אונסים את בנות מינם.

והוא צדק,

אלוהים כמה שהוא צדק!

אז בואו, בואו זאבים שלי,

בואו בואו ידידיי

עם הפחד בעיניים

והריר בין השפתיים,

בואו בואו טורפים שלי –

היום עוד לא נגמר

והכולא אתכם יחזור גם יחזור,

כן בואו, בואו חיות שלי –

אל תתנו ליד המאלף ללטף את פרוותכם,

הכו בו עד זוב דם,

אכלו אותו עד בני מעיו

וחגיגה לכם עד בוא אור יום.
שיר תהילה, השתתפות ועידוד

לכל מי שחושב שהוא זקוק לכך

השמים בהירים כל כך

ים – רקיע, זכוכית – ברק

לחשוב שאין אף זוג עיניים שיוכל לראות

ואז ירדו ערפילי שאול

עוטי רעמים ברקים ואור,

סיבה טובה לרגוז

סיבה טובה שמשהו ישפך על ראשינו, ייטוף.

וכך, בלי שום עזרה של אלים או אדם,

החליטו הכלבים, בני תחש וזאבים נוטפי דם,

למרות התיאבון והרעב שלא נשבר,

לחכות חשבו בני התשחורת, ונשארו במאורתם.

חבורה של שוטים ישבה מסביב למדורה,

בינות לצללים, רשפי האש הניתזים והגיצים הלוהטים

יכולתָ לראות גם את עצמך – אנוש עלוב.

“הוא” רכב על סוסו השחור בהדר ובמלכות

עובר על פני מאורות, כוכים וחורים של חיות,

ואלו, ולוּ במבט של שמץ עונג ושמחה דאגו

על פרצופיהם הנלוזים לא להראות.

דממה נוראית שררה אז בסְפָק, ופתאום!

את האוויר חתך קול רעש איום ונורא:

צהלת פחד של סוס שראה את הסוף בעיניו

וקול שבר של אדם שגסס…

קול של בשר ודם שהלך לעמיו.

עכשיו, כשמי הנחל התאחדו עם הים

ומים מתוקים בוססו מוססו במלח זר,

נראה הרקיע בהיר כל כך

לחשוב שאין אף זוג עיניים שיוכל להבין את שקרה.

וכך, בלי עזרה של אלים או אדם,

יצאו הכלבים בני תחש וזאבים נוטפי דם,

שטפו את השדות העמוקים וכל הבר,

דהרו למרחבי החופש, הפרא ותחושת הקלה לכל – האיום הוסר.

ואותם פרצופים שלא העזו להראות

ולו שמץ של עונג ביום של אפלה

מלאו שמחה אושר ודם!

רצו אחוזי עווית

מלוהטים בתאוות נקם!

על מזבח בדידותו של אחד מהמוני היצורים החיים עדיין

כשאפי הנשרי

יתחכך בפותך הנפוח, ילדתי

לא אזעק בתאוות אילם…

רק אבכה לי עד השמים.

ישנם כמה…

כמה מחברי הטובים ביותר

קבורים פה…

בתוך הלוע המבעבע הזה.

לפני שייגע

אפי הנשרי והשעיר

בשפתי לועך התאב,

אמרר לי בבכי פרוץ, ילדה.

לפני שיגיעו

אחרוני חיילי אל יעדם

מתים אחד אחד

על מזבח בדידותי – - -

את תשכחי אותי.

כאן קבורים

כמה מטובי ידידי,

אז לפני שיחדור

אף הנשר של אחרון אבירייך…

כרעי ברך.

דום!

יללת החצוצרות לזכר אלופיי הטובים,

אלו שמתו בדרך לגאולתם

קבורים בין שפתי לועך השרופות,

אפר של טוב לב וחסדים.

הוי!

אנשים טובים, בני זונות של פומפי ורומא,

הוי, כלבים שחורים של עטרת לודרים,

שיחקתם אותה.

מותתי אותי ילדה!

אז –

כשהמוסיקה שלי תמות

ואת תופיעי בכל הדרך וקסמייך,

הדליקי בי תשוקה

הציתי בי אש ילדה.

הפרצופים

מגיחים אלי שוב מהאפלה

מכוערים עד לרחמים,

אשתי החלשה –

אנא קומי לרגע ממיטת חולייך…

עזרי לי לגרשם.

אור הבוקר

כבר בא, אישה.

הם זקוקים לך, אישה.

הלא תרימי את עינייך הגדולות אלי,

זוועה שלי…

אנא, עזרי להם.

ופתאום!

כמו ברק מחשמל –

“כך זה יפה, אישה.

כמה אהבתיך,

גועל רפש שטנים שלי”.

וכמו זיכרון מעורפל,

כקרן שמש ביום מעונן

עולה תמונה:

זרזיף של ארס

מותז על גוף משמנים.

וכמו זיכרון מעורפל,

אני מנסה בכוח

מנסה להיזכר…

אף של נשר

מתחכך בקן על צוקים.

וכמו קרן שמש ביום מעונן,

אני כבר רואה בברור:

זה אני ילדה, אחד מהמוני יצורים,

מתחכך בפותך…

ועולה קול, קול זעקת אילם.

והכל פתאום נעלם,

נעלם כלא היה,

ואני מנסה להיזכר,

מנסה לברוח

וכבר אין לי יותר כוח.

בריחה מידידים ותיקים בטיול לילה ארוך

והנפילה הגדולה ביום שלאחריו

לפני הסערה, לפני השינה, לפני החלום

סערה מתרגשת ובאה עלי,

בא משהו ולוקח נתח משדיי.

כל פעם שאני מביט, הוזה לרגע קט –

זה בא בלי רחמים, נופל עלי.

כאן יושב לי, בעצם נודד

בנכר, בגלות של עצמי,

מנסה לא לראות, לא להבחין,

מנסה לשקוע באפלת עצמי.

אני כאן בגלות

הולך לי בדרך החטא המוסכם,

מרדד את נפשי לסמטאות אבן צרות –

זונות, שדיים והרבה דם.

מכתת דרכי, נודד בהסתר –

מין אבן מתגלגלת

ממש ללא  תוחלת

מתערבב בהמוני אדם,

נבלות אנוש, סמים ודם.

אני מכיר, יודע משכבר

את זו הדרך, הדרך לנכר:

לבעלת האוב, לאלופי שֵכָר,

אדע הדרך, בוסר בעטיה –

בעטיה של זו… האמת משכבר.

עם שחר, ואני עדיין משוטט,

מרטט בעיבורי עיר זרה,

עולָה לראשונה, בהיחבא,

דמותו של איש היין, דמותה שלה.

אני מרעיד, משקשק הקור ממנה איום

והיא עולה לפני ובורחת כסופה,

עורי חידודין חידודין ו…דום!

הכל חלף והיא… כלא היתה.

עם שחר, באורו של כוכב אחרון

תעלה דמותו של איש היין בחלום.

אני במיטה סרוחה של איזו זונה –

נמצא שאיני יכול לוותר, גם פה – במיטה.

סערה מתרגשת ובאה עלי

כל פעם שאני רואה חיזיון, רואה אותה,

דקירות סכין עכשיו… אז… בעצם – מתי?

אני מרגיש משהו, קורט מנוכחותה.

זרח לו יום חדש

לי האור – בריחה לשינה

ועם משהו מדמותה

ועם מאורעות של בית ולא נכר

אני שוקע לי בשינה

ללא בעלת אוב, ללא הזיות של קסם ובהלה,

עולָה לפניי, עולה ומתממשת דמותה.

חלק שני – חלום בתוך חלום

פגע נבזה רדף אחריי –

כלב שחור כזה

הייתי עמוס לעייפה:

מסומם,

רדום,

כהה חושים, לא מורווה.

במנוסתי עלה אבק מרגלי,

רגבים לחים התבוצצו מלפני,

נעשיתי כבד בבריחתי

ופגע עלוב דולק בעקבותי

מין חיה מסומאת מעיני

מין כזו… חיה אפלה.

הייתי עמוס לעייפה:

משיכרון חושים,

מאובן ותלוש

במנוסתי החלתי למעוד

ואחרי כל צעד נוסף הרגשתי – - -

זה הסוף.

קורט אחרון של ערנות תוך כדי בהלה,

קורט אחרון של דם שתומצת לתוך מבחנה,

הזר, הנכרי, הגבר הזר,

האורח לעת שכר…

כולם חברו יחדיו להכחידני,

כולם נגנו על אותו המיתר.

עינוי,

ערפל,

סרבול וחרדה –

באפלת לבי, מנותק מהזמן

אני חש מסומם

עמוס אבני זמן לעייפה.

נתקלתי באבן

מעדתי ונפלתי,

מנסה לתפוס משהו…

כלום… על קוצים השתטחתי

מצאתי עצמי לבד פתאום,

רק רגע עבר ו… הכל דום.

שקט –

הס –

הכל בחשאי,

עורה נשר!

דום!

…מישהו נפל.

אני קם,

מתנדנד,

וזה מישהו אחר…

לא,

זה אני פה עומד.

קם…

מתנדנד,

כן… לא…

שחוח,

מרטט,

מרעיד באבריי,

כולי דואב.

מין שיכחון כזה,

קצוץ לי בריאותיי:

אין אוויר,

אין נשימה,

נפלתי שוב…

איפה?

אה… טוב, אדמה.

ונפלתי שוב…

איפה?

מין ערפל…

מתי?

פעם, בעבר.

צואה רותחת,

קיא מצומג,

חום משומר, תבשלה ומרקחת:

איזו מרקחת עשבים,

תבשלה תופחת,

בעלת אוב,

ואני בצד…

כספחת.

קול גדול,

הד מעומעם,

חמתו של אבי עולה…

לא להאמין… בסולם,

אלמוני עם מקטרת,

מעשן בשערי עולם עליון

קטורת לאלים

במדרגות לאיזשהו ישימון.

פגע נבזה

(מין חלום בתוך חלום),

כלב שוטה,

מסומא מעיניי,

אבל ממשי ואיום.

ושוב – עמוס לעייפה,

שטוף זיעה ורצוץ,

גיבוב מלים –

מין רצח ללא מטרה.

מי הקורבן?

מי לעולה??

קלסתר של שוטה –

כנראה גזרת הגורל:

“חוסה עלי!”

כך אמר, ונעלם.

פגע נבזה

(חלום בתוך חלום),

כלב שוטה

(עדיין אחריי)

דוחף,

סוחף,

מקריץ לי אסון.

(כחלום בתוך חלום

נכנס כמו דמון):

חרבות אהבתי –

עכשיו:

בעתה, פחד ומורא,

כזה חלל שמתהווה

על אחת כזו… שוטה.

שפוף,

כנוע,

כפוף רצוץ ושחוט,

בלי נוע…

זו היתה ריבה צעירה

חיה מטורפת

מלאה שדיים, ממש שמנה.

פעם אחת (ואני מתחיל לראות),

פעם אחת (ועכשיו אני שומע:)

יבבה ממושכת איומה,

צרחה קורעת לב

ואח”כ… פשוט דממה.

סוחף עצמי בזיכרון מחורבן

מדדה על רגל, רגל אחת.

זה אני שרואה שומע ועושה,

זה אני שהייתי פעם בשדה.

…מסרבת

בשארית כוחותיה נלחמת

תוקעת יתדות בסלעים

אינה רוצה למוש ממקומה

ורגליה באדמה בוטשת

מתחבטת,

מתפתלת…

מין יד גורל

כזו מתאכזרת

תקעה לה יד,

כאילו כאן רק מִשחק ב”תופסת”.

ועם שהיא…

פשוט אינה תופסת

כרעה מלא משקלה

על גבה

על מלוא אורך שדרתה…

נבעלת.

מכאן ואילך מראה מפחיד היה:

פניה מכסיפות

חיוורון של מת,

מתזזת באחרון פרפוריה,

מותזים קוצפים,

בזיעה של מאמץ מקציפים”

אלו… משמניה… שדיה.

עוד רגע,

תזזית רעדה,

חבטה אחרונה.

מלא הסיוט נתפס על פרצופה.

חלק שלישי ואחרון – סופה של הבריחה והנפילה הגדולה

עמוס לעייפה:

מסומם,

רדום

במנוסתי עלה אבק מרגליי,

רגבים לחים התבוצצו מלפניי,

החליקו מתחת לנעליי.

כבד בנסיגתי,

עמוס לשכרה,

מעולף חושים,

מאובן,

תלוש…

עד דממה.

במנוסתי החלתי למעוד

אחרי כל פסיעה נוספת

לא מאמין שעוד צעד יבוא.

טיפה אחרונה של ערנות מתוך בהלה,

מעט של דם שתומצת לתוך מבחנה,

הזר, הנכרי, המוזר,

האורח לעת שכר:

כולם חברו יחד להכחידני

כאן שם, בשום מקום

ועם רדת הלילה, שוב לי בצר.

נתקלתי באבן,

מעדתי ונפלתי.

מצאתי עצמי לבד

מוצץ לעצמי את שאריות הדם,

שאריות אדם,

את שאריות החיים של זה שחלם.
דרך זעפך ראיתי את עצמי, ילדה

מדלת לדלת

רץ לו רוח בשיגיונותיו

סורק את ההיכל שפה נשרף.

מכוך צר לחלון פרוץ

זונק לו, בז בעינוגיו

שוצף על כל הטוּב שבהיכל.

מתון מתון

עם תפיפות אצבעות של כן או… לא

היסס לרגע ואחר כך נעלם.

_________

דרך זעפך ילדה

ראיתי את שהיה,

קחי לך אוויר לאט, זרמי לך מהסְפר.

תרומת דמך, ילדה

שוטפת את כל שהיה,

אז – שתי מהנוזל הזה… טוב אהה?!!

קרובה לסוף

משתוללת ללא סיבה

ופתאום… מוצא אותה יושבת נדחקת באיזו פינה.

קרובה לסוף, ילדה

רוח מייללת ובוכה מרה

דיבור אחד חנוק, פליטה של נאקה ועכשיו היא כבר ישנה.

_________

לפני שמן לא רב

הייתְ בין ערב רב

פוזלת אל איזשהו זכר כהה,

ראֵם בקר, שור שמן וסתם כל מי שיהיה.

ועוד הרוח שב ומיילל

אחוז משטמה על עץ ואב,

ואם תאמרי שלום

בדממה, שלא כתמול שלשום –

הייתי רוצה להיות איתךְ,

בתוכך.

כי דרך זעפך

ראיתי את עצמי, ילדה,

באופן הליכתך… צליעתך –

על קבי עץ הולך עמך עתה –

לאט לך

לאט לאט לך, אה???

ועוד הרוח שב ומיילל

סופג, שואב את כל שהיה,

ואת אומרת שלום

שכחת את כל מה שהיה,

ואפילו שלא כתמול שלשום

בדממת פתאום

מתון מתון

וכאילו מאום,

היסס לרגע…

כן או… לא

תופף באצבע

אוו!! לא!!!!!

לא!!!

_________

זו הרגשה, כשנחש כזה ארוך

ארוך ארוך, מתפתל לו ללא סוף…

אני חוטף סנוקרת, ילדה, סנוקרת שכזו בתוך…

בתוך פי הטבעת… אוו… איפה הסוף?

תמותי לך

תמותי פה לאט לאט,

אני שוכב איתך

שואף עשן, פולט לאט לאט.

סופג חֶרבון, מין כזה מבט!!

זו הרגשה כזו, כשפתן שחור… ארוך

לופת שׂוחק, ממותת אותךָ, אהוי!

רץ פלאי, משסף גרונות

טס פראי, קוטל פּוּתות.

זו הרגשה, תחושת חנק –

עצוב כמו איוב…

מסורבל, עייף כבד –

נופל לאיזו תהום… ללא סוף.

פרצוף מרוט, בהול שחוט

הכהָה חושיה, טס פראי… קטל עד תום.

ספרי לי ילדה, לחשי לי פתאום –

אני רוצה לדעת – איך זה להיחנק עד תום!

_________

מדלת לדלת רץ לו רוח בשיגיונותיו

סורק, טורף את כל שכבר נשרף,

מכוך צר לחלון פרוץ, כמו מבוך – כמו שביל ללא סוף,

זונק, קופץ, דולג לו בעינוגיו. –

ואז… מתון מתון תופף אצבעות (“כן או לא?”)

טורף את הקלפים כולם, ממתין פה למשחק הבא (“בוא יבוא!”)

והוא עדיין ממתין… ממתין… ממתין

אין קול, לא רחש, הכל מדמים.

מתעצב פה לעצמו לבד

עכשיו הוא כבר יודע –

כבר לא יהיה לו שותף

כבר לא יהיה לו אף אחד.

וזו הרגשה שכזו,

הרגשה של לבד לבד –

מין פתן ארוך כזה

לופת שׂוחק, ממותת אותך… אהה!

זו הרגשת חנק

ופה עצוב כמו איוב,

מסורבל, עייף וכבד

נופל לתהום ללא סוף…

זיכרון מבולבל בטעם מר

ושוב הוא מביא את ילדו לידי בלבול.

מה קרה?

והוא בסה”כ אמר מילה טובה.

נכון, אחר כך הכה בפניו…

בעצם אפילו סטר בחוזקה,

אז מה?

מעגל של שיכורים התנודד בסדר מפתיע,

זונה נלכדה בפנים.

הפרצופים השמנים האדימו בתאווה,

צווחות ונחרות אימים באו לכָבשה,

זונה נלכדה בפנים.

מעגל מטורף של בריונים החל מצטמצם למרכז,

זונה פשוקת אברים נלכדה בפנים

ושוב הוא מביא את ילדו לידי בלבול

ושוב הוא שם… מציץ כמו תמיד.

האבא שלו הוא מפוקח

תפור הוא בנחשים שורקים,

היום הוא מתאים לחמור

מחר הוא מתאים לנמר.

בגיל חמש עשרה סידר הילד את אביו –

במקום לציית לפקודה סטר על פרצופו המופתע.

שנים לאחר מכן,

הבן רוצח את האב כל לילה,

שנים רבות עברו

הבן מסתיר איזשהו סוד

לבו מרשרש ביום, מרגיש אשמה לילה לילה.

וככה זה לפעמים גם חוזר

וככה לפעמים זה עושה טוב:

מעגל מטורף של בריונים

וזונה פשוקת אברים,

והוא ילד שמביט ורוצה

ושוב הוא שם… מציץ כמו תמיד.

האבא שלו מתחיל לבוא בימים

והוא כבר אחרי שני התקפים,

עברו שנים ולבו עמוס שומנים.

הוא, האבא עדיין מפוקח

תפור הוא בנחשים מלחשים:

היום התאים צעדיו לשועל

לבש אדרת, פניו מסכה,

מחר הוא לוחם, שורף שבויים

חוזר גיבור, עטור זרי יקינטונים.

הנה כבר סוף כל הימים והבן לבד

מתכונן לשינה, מבצע רצח שקט ונרדם בשלווה.

בדרך לפח הזבל

אני מפוחד מהלילה הזה.

אני רץ בזיגזגים

פונה בעיקול המדרכת לימין,

מישיר פני לאורך השדרה האפלה.

אני מפוחד בלילה הזה.

אני חורש את אבני המרצפת בזיגזגים,

עיני בוהות בטירוף חשאי,

זז משהו ממש לפניי… ידעתי שאופתע.

אני מתחיל לרוץ, צלילים אפורים

ריקוד חרגולים בטירוף מסובב,

בסחרחורת רוקדים סביב גלגלתי,

זמזום שורף, עיניים אפורות, דפדפים מרשרשים… מעצבנים.

זה לילה, זה לא אפחד,

זמזום, נדמה לי ואני קדימה,

משהו מאחוריי… לא… צלילים מלפניי,

צללת דהויה, עטופה בערפל… זיכרון ילדות דהוי: -

בלילה ההוא ירדתי במורד המדרגות,

(אמי שלחה אותי לשפוך זבל)

דלת נטרקה מאחוריי,

דלת ברזל כבדה מלפניי חרקה, נעה על ציריה…

עוד לפני שפתחתי אותה.

זרקתי את הזבל לכל הרוחות

וטסתי במעלה המדרגות חזרה,

הדלת היתה כמובן סגורה…

מפתיע אותי לדעת שלמרות הכל אני צלול,

מחשבתי שקופה ואני רץ לפני רגליי,

אמא מטורפת רצה אחריי עם עצם של כלב שנשחט,

אני בורח, אני בן חמש, אני ינוקא סרבן שנולד בחצות.

אמא מטורפת רצה אחריי עם מעיים של עוף שנשחט,

אני בורח, לא רוצה לאכול, ינוקא סרבן שעוד מעט

יחטוף מכות.

הלילה רצה אותי לבקר את גינת העצמות היבשות.

ביום שלפני בניתי גינה מכפיסי עץ יבשים,

זוהי גינת הנצח שלי, אני רק בן חמש וכלום לא יצמח

הלילה פוגש אותי באימה נוראית עם הנצח המתהזה

האפלה עוטת הסודות, המאיימת הזו פוגשת אותי –

בדרך לפח הזבל.

אני מפוחד מהלילה הזה אחרי שנים של פחד,

ידיי פשוטות קדימה מתוחות עד לעמוד החשמל הבא,

הוורידים מתפוצצים מרוב מאמץ והדם יטנף את המדרכת.

פניתי בעיקול הבא ימינה וכך פספסתי את העמוד.

אני מישיר פני לאורך השדרה האפלה,

מישהו שם יד על כתפי מאחוריי,

אני חושב שאתעלף מבהלת פתאום

אבל אני חש בכאב ממשי ואני צועק.

אין לי מושג מי אתה, לעזאזל!

זה לילה זה, לא לי, אפחד,

אני רוצה הביתה, הדלת סגורה, אין לי אמא.

עצם של כלב מאיימת עלי עם חזרתי הביתה,

מעיים של תרנגולת מאיימים לחנוק את גרוני.

אז אין לי בית גם היום,

זה לילה זה, מה אתה רוצה ממני לעזאזל!?

“פעם אמא שלחה אותי לשפוך זבל,

אז מה אם הגעתי לסוף והכל נשפך במסדרון

אנשים וכלבים מקריים

רואה כאן הרבה צללים

מבחין תוך כדי עיסוק כלשהו

בהרבה דמויות נעות.

בני אדם, אנשים, כלבים עוברים מלפניי,

אני עובד פה שעות נוספות,

אני גם יושב וצופה שעות נוספות -

יש פה תנועה מוגברת,

יש פה הרבה לראות.

ביום הם גִצים רצים

בלילה צלליות מתנועעות בשיכרון,

ככה הם האנשים

ככה הם בני האדם

ככה הם – כולם אותו הדבר…

חוץ מהכלבים!

החיזיון הוא קפוא,

טיפות קרח של אלגנטיות, סולידיות, דיסקרטיות

ועוד כמה פנינות מהסוג הזה

עוטפות את החיזיון הנ”ל:

אישה מבוגרת מאופרת מגונדרת,

אישה עם שדיים גדולים מולי עומדת

אבל בפרופיל

והיא מדברת, צועקת, מקשקשת מרכלת,

ואני כבר לא רואה ולא שומע,

היא שותקת??

דוד צְחוֹקְטוֹב צייר ושחקן מבוגר מדופלם

מחפש כאן אושר בשעות הפנאי.

מבוגר מדי וגם צעיר מדי

אז ככה הוא מופסד וגם מקווה כל יום מחדש.

סוכן ביטוח של מיליונרים

עובר מחייך בין השולחנות,

סוכן סתום בעין שמאל

מחייך בימין, מנסה לסחוט עוד כמה פוליסות רקובות.

נכנסים, חולפים, מרחפים ממש

זוג עליזים

חיזיון קליל, לאנשים הצופים יש בידור לרגע

זוג סוטים.

הם ניגשים אלי, “אתה נחמד”

נותנים נשיקה

מציעים לי פרחים לבנים להרחה.

אנוש שמן מלוכלך מסריח, מלא עשן

מציע לי צחוק קולני מלא רחמים,

מחפש אותי בין ענני העשן

רוצה לספר לי על ימיו האבודים,

אני בורח, מתמרן בין הכיסאות

אני מלצר ואמור להגיש לשולחנות

שמן חולה הולך למות על השולחן שלידי לבד לבד.

כלב דלמטי עיוור וגם חרש

מסתובב בין הכיסאות והשולחנות,

חוט קשור לו אל צווארו

הוא גוררו בהליכתו אחריו, בלי לדעת מה לצפות.

וכרגיל הוא מסתבך באחת מרגלי הכיסאות

מסתובב, כמעט נחנק

עד שבא מישהו לחלצו,

דורש מתנת רחמים

ושב לסורו.

פנטסיה של חתול

כשמראה דמו של ילדי לא הכהה את חושיי

אז כבר התעלפתי ילדתי,

עם אשמורת ראשונה חצה אביך את שדיי

אז כבר התעלפתי ילדתי,

באה השמש על השדה ואביך אבירי יצא לו

ואז הייתי ערה ילדתי,

אסף אביך את פירות עמלו

ואז יצאתי גם אני ילדתי.

כשמראה דמו של ילדי לא הכהה את חושיי

התעלפתי ילדתי.

הילד מת אתמול בצהרי יום,

תרם מדמו – תשאלי: למי?

ילדי נרצח בצהרי אותו יום,

העורבים נקרו לבו, חטפוהו מיד.

אני קצרת זיכרון ילדתי, קרה לי דבר היום,

העורבים עברו חלפו, חוט מחשבותיי נקרע מיד.

כשמראה דמו של ילדי לא הכהה את חושיי,

התעלפתי ילדתי,

עם אשמורת ראשונה אסף אביך את פירות שנות אתמול

יצאתי עמו ילדתי.

הילד מת אתמול, היה שלֵו ויפה במותו,

העורבים ניקרוהו מיד.

חוט מחשבותיי נמתח תדיר. אני קצרת זיכרון ילדתי.

היום קרה משהו ילדה: החוט נקרע לתמיד.

הכו בי ברקים ביום בהיר, הכו בי למרות השיכחון,

פירות הזיכרון.

מוחי התעוות וראיתי הכל באדום, פרוץ לבו שלי בהיריון,

פירות זיכרון.

ראיתי דמו של אחיך, ראיתי לבו של אחיך בפי העורבים,

פירות היריון.

“למה תמיד עורבים?”

“נדמה לי – פרי הזיכרון”.

“למה תמיד עורבים?” שאלו מלהגים אחרי שנים,

“נדמה לי סמל וגם חיזיון”.

כך גם בחזיונותיי ילדה, עורבים שחורים עם לב דמון,

סמל וגם חיזיון.

סמלים חיים בעיבורו של יום שעבר ומת, כך גם בחזיונותיי,

נדמה לי סמל וגם חיזיון.

חייתי שנים הרבה, קצרת זיכרון אני ילדתי… ואני כאן –

מלהגת, מרכלת לך מן השאול.

מסביבי למודי אורך רוח, שכנים שרופים בלילות לא לילות,

הכל חזון.

הכל מסביב שאול ואבדון, הכרתי בהם גם את עורביי ילדתי,

ידעתי פתאום הכל – חזון.

קצרת זיכרון הייתי, ארוכת חיים נתברכתי נתקללתי,

אני זקנה מדי והכל חזון.

היכן הם עורביי? הה, נתכהו גם חושיי, גם עינייי כבו –

כך, אני מלהגת לי חסרת מנוחה וחזון, מלהגת לי מן השאול.

מסכת אחרונה – ישחקו נא הגבירות הנכבדות לפניי

ביום קדוש מנגן השטן על העוגב

באפלת רוחות שטנים

דמותךְ נטרפת

צוללת לחושך,

חוזרת ומופיעה בהילת נר גוסס.

אל שאמר,

דיבר, התעסק, סגר עניינים ושיקר –

שוכב וסוחר תקרות אהבתי

ביום חם.

אבוא אלייך בעת שטנים

שלובי אצבעות מאיימים –

מחֲרים מחזיקים נקמה.

אבוא אלייך עורב שחור

כזיכרון אבוד

ליום שהלך ומת.

ביום קדוש מנגן שטן על עוגב,

ביום כזה נזכרתי בךְ.

באתי אלייך שלוב אצבעות

מחֲרה מחזיק נקמה סתומה.

גברת נכבדה אחת

אהבתי אותה בגלל מה שרץ במוחה

אהבתי אותה, היא לא יודעת.

היא לא יודעת

היא לא מאמינה

קשה לה להאמין.

והיום לא את הגוף אחוש

וכשאחוש בו אהיה חולם בהקיץ,

והיא ידעה אותי בחלומותיי,

ידעה חלומות גופי

ידעה פריצות גופי,

חשק זאב ביום הייחום

ערגת כלב בתקופת החום,

והיא ידעה חשקנות תוקפנית

ואני הייתי האביר על סוס,

והיא רצתה חרב ושוט

ואני הייתי האביר על סוס.

מביט בעצי הנשים

רואה רק את תנועותיהן,

באותה אקזוטיות פראית

שרק החלומות מסוגלים להן.

ורק החלומות מסוגלים להביא

להביא בלילה קר.

בלילה קר –

אני חי את השעות היפות ביותר

ובבוקר מגלה את זו שכולה בשר ולובן.

דוחף את אונות חלומות אמש

דוחף בתוך משמניה.

לא רואה אותה

ולא מתמצת אפילו –

משהו מנוכחותה,

פשוט דוחף ונכנס,

קורע ושוחט

קדימה ואחורה משאיר פס,

דם ניגר והכל לוהט.

ואחרי רגע – פשוט יוצא

ואחרי רגע – חוזר לחלום.

ממתין תמיד ללחץ ירכייך

גוף של שומן

רץ במוחי,

שובר ימינה ושמאלה, מזגזג וחומק

נטרף לאיבוד במסדרונות מחשבותיי.

אני שוטף בלבה רותחת

ממתין ללא סבלנות

ללחץ ירכייך

אישה שלי.

טבורך זורח

אני רוצה לשקוע בו,

את מציירת עכשיו פות רחב

פשוק לא טבעי בין ירכייך,

השיער שלך בורח

אני רוצה לשקוע בו…

אני רוצה לשכוח.

יבואו ימים ואולי לא יזהו אותך יותר,

יבואו זמנים ואולי כבר לא נהיה,

ובעצם… יחי הרגע!

כי המשמנים שלך בי נוגעים,

לוטפים חונקים באהבה שמרגישים.

להיות בין קרעי בטנך

סרח העיזבון אומר קדרות

היום, אתמול, שעתיים, אין סוף…

הזמן מאבד כל משמעות

ואין כל הסבר במחיצתו של קרח

ואין כל רגש במחיצתו של קיפאון.

היום אני כאן

ומחר בין קרע בטנך

הרגע הזה אני בחלומות שווא

ואחר כך – ממש בתוך מחשבתך…

מת להיות בין קרעי בטנך.

חשבוני חכמים לאימת הסביבה

ואני בסך הכל סיפוק פראי לתאוות חלומותייך,

טורף את הזמן, מחשב למות,

רק מצפה לשנייה, לרגע מדהים…

בין ירכייך!

“אתה מטורף” אמרה לי אישה שלי,

“אני יודע” השבתי קדורנית,

“אתה מטורף” חזרה בלי לשקוע,

“אני בדרך אלייך” חרצתי סופית.

וכבר שלחתי ידי

וכבר אצתי לדרך.

“אתה מטורף” חזתה בקריעת שדיה,

“אני כבר שוקע” נהמתי מתוך בטנה,

“אתה מטורף” סיננה נואשות מבין שיניה,

“אני יודע” וכבר נחתתי בין שיירי כרעיה.

ילדתי מאוכזבת

טיובה של אין סוף

ריקנות מצטברת

אלו פרדוכסים

אולי שטויות של משועממים.

ככה הרגישה ילדתי

אחרי שבועיים בעיר,

חיפשה ג’ובים

ניסתה לקשר עצמה.

להתקשר לא הולך לה

והיא מרגישה כלום,

מדברת שטויות

שותקת במסכנות.

בכזאת טיובה של אין סוף

בריקנות מצטברת

כבר שבועיים… בעצם חודשיים

ואולי כבר שנתיים.

ואני חושב… תוהה לעצמי

אני אומלל… מרחם על עצמי

דורך חזק על הקרקע

ומפטפט שטויות של משועממים ביני לביני.

היה לי רע

היא הלכה והיה לי רע.

היה לי רע תקופה ארוכה,

בשבילי ששה שבועות זה הרבה וארוך ואפילו אין סוף.

דווקא אז אחר לבוא החורף המר

וכך הרגשתי שאפילו לסבול לא נותנים לי עד הסוף,

כמו אומרים צוחקים לי:

“דווקא כשרע לךָ, טוב ויפה בחוץ”.

כמו אומרים לי: “לא תזכה לזה מחמדי”.

אבל היה לי כל כך רע,

שגם רעש אדמה לא היה יכול להוסיף שחור לאפלה שלי

וגם מזג אוויר של סערת הוריקן, כמוהו כצמר גפן.

אז מה לי ולמזג האוויר, הא?!

אז מה לי ולתנאים בחוץ, אה?!

היה לי הרבה רע,

וזה היה אחד הטובים עד אז.

“למה?”

כי סבלתי לבד, בלי הסברים,

בלי ציניות תגובתית של אותה “מתאבדת” שהלכה לה.

כי סבלתי עם הרבה רחמים עצמיים,

בלי לתת דין וחשבון לעצמי ולהכות את עצמי: “מה ולמה”.

אכלתי את עצמי על הרבה דפים של נייר

ונהניתי מכל רגע של סבל.

היום כשאני איתה שוב

(היא חזרה בינתיים)

אני רגוע, חש בטוב.

היום כשאני איתה אני יודע

כמה שהיה כל הרע ההוא – טוב.

בים של עצבנות

כמו טפרים של סער בים של חלום

אני רוכב אלייך… לקראתך מן הכפור,

כמו זין בלב אל שבוי חמוד

אני תופר גבעות אלייך… בדרך לאיבוד,

מן הקרביים תקרא לי בת קול איתנה:

אבדתָ לי

אבדתָ.

סחר שבויים במשך יומיים…

לב אטום

מריבת תגרים על סף מעשה נקמה.

וכבר שבועיים אחרי שעזבת…

לב אטום

טועם בריבית מלילך השמור

אומר מילים ללא קשר וכוונה

זורק עצבנות לאוויר הדחוס:

אוכף, שומר, חזיר…

שוחר עדינות של קסם שבור…

לב אטום.

בים של עצבנות

באין סוף של בדידות

אני ממשיך לנהום לחלל האוויר:

טעם מר,

לבן נותן חיים,

שקדים מרים,

מרורים של מי ים דלוחים,

עדכנני נא דג שחור

עצרני נא בן זונה נוהם…

ככה זה בים של עצבנות…

לב אטום.

היא אוהבת אותי, אני רוצה למות

היא תשחית את פניי, אני אצליח למות

רווי זעם על אטימות של כמה גאים,

רווי שנאה על מתאבדים לעת מצא,

מלא ונפוח מגאווה על כלום שנעשה…

משורר, פרזיט או מזיק?

אני לא מתפרנס מכלום

למעשה אני כלל לא קיים,

אני עדיין אוכל, משמין וגם בועט

ומחכה למוות, אבל בלי הרבה געגועים.

(אתה יושב ומחכה כבר שבועיים

אתה נח… בעצם כבר שנתיים

אתה בעצם לא עושה כלום בינתיים)

את כל מה שהיה חשוב לי –

הרסה.

את כל מה שהריחו חושיי הרעבים –

טרפה.

את כל שהיה חשוב לי –

הקיאה לפני שאפילו טעמתי.

את כל מה שיכול היה להיות יפה –

השחיתה במילים.

אני יכול הייתי לשנוא אותה,

הייתי צריך לשנוא אותה

אבל נבראתי בצורה משונה

אני יודע… ברייה משונה,

ובתוך צללים (שהרי כלום לא ברור פה)

אני משחר להתאבדות כמעשה אחרון,

ובאיבוד צללית (הצלם אבד ממזמן…)

אני חפץ בדרך לאיבוד.

אני רוצה בהתאבדות

וזו תבוא עלי בקלי קלות.

כשאני רוצה למות

(והמילים חזקות כמו עשרה סכינים אחרי שלהבת היתוך)

כשאני רוצה ללכת

(והקול שלי הוא זעקה שהרסה את חומות יריחו)

היא ש”ראתה” הכל –

לא תאמין,

כשאני רוצה להאמין –

זה רק איתה,

כשאני רוצה ללכת –

זה רק בחיקה, בשדיה, איתה ולצדה,

אבל היא, ש”ראתה” הכל –

לא תיתן לי את הזכות הזו,

כי אני נולדתי ברייה משונה

כי אני נבראתי לא בצלמה

כי אני בעצם שפוי להצלחה.

היא:

זה יהיה טוב מדי,

זה עלול להיות קל מדי.

לא מגיע לךָ ללכת

אתה נולדת לחיים,

נולדת לטוב.

היית צריך לסבול,

אתה מפונק בשפיות והצלחה

אתה מטורף מוצלחות,

היית צריך להיות מכוער

(אז אולי היית מבין!?!!)

אתה יפה מדי בשביל “אדון מוות”,

אתה כל כך מוצלח,

אתה חמור סבר בביטחון של גאים –

מה לך הזכות לרצות למות

(אולי היית פעם מכוער?!?)

היא אוהבת אותי ואני רוצה למות

היא אהבה אותי ואני רציתי ללכת

היא תשחית את פניי…

אני עדיין רוצה למות

היא תגיד מילה אחרונה…

ואני אצליח למות.

כלום

לאט לאט כובש לי חלקות בדידות,

סוחב סחבות מרשרשות תחתיי,

שואף לתוכי ניחוחות של גועל,

מרגיש בעטיה של כבודת עולמים זו

מרגיש את חלקי המזויף בעולמם של הגדולים.

יודע שכל רגע נוסף אחרי בואה של ה”הצלחה”,

ה”הכרה”, ה”פרסום” וה”סגידה”

כולו כזב.

עטוף תכריכים שואל את עצמי:

מה איתי?

מי אני?

מי חש?

“הרגיש?

ידע?

כל זה יעלם…

כלא היה.

וכלום.

כלום לא שייך לי יותר,

כלום לא שלי אחרי אותו רגע